הטור של חדווה: חזיונות בלתי פוסקים

 

ממש עכשיו סיימתי לצפות ב"חזיונות בלתי פוסקים", הסרט החדש של דוקי דרור בו הוא עורך היכרות עם האדריכל אריך מנדלסון, מי שללא ספק היה אחד מהאדריכלים שהובילו לשינוי פני האדריכלות ויצרו את האדריכלות המודרנית.

 

מנדלסון, שסגנונו מזוהה עם קו האדריכלות המודרנית הבינלאומית המכונה על ידי רבים "באוהואס", לא נמנה על צוות האדריכלים הקבוע בבית הספר ששרד בגרמניה 14 שנים בלבד. את חלומותיו האדריכליים הוא תרגם לשרטוטים אותם שלח לאהובתו לואיז, בהתחלה מתוך שוחות מהן נלחם במלחמת העולם הראשונה ואחר כך גם דאג שהיא תהיה הראשונה לראות אותם מכול מקום בו שהה. 

 

ההתבוננות בשרטוטים האלה, על אף גודלם המיניאטורי פשוט כי היה חוסר עצום של נייר באותה תקופה, העלתה אצלי הרהורים על כך שאם אריך מנדלסון היה חי ופועל היום הוא ללא ספק היה מוביל את התפיסה החדשנית של האדריכלות האמורפית, עם קצת עזרה קטנה של מחשב. הזרימה שמשתקפת בשרטוטיו, ההתייחסות לסביבה ולמבנה המורפולוגי, הייחודיות שניבטת מכל מבנה בנפרד והצורות שנעשו במשיכת עפרון אחת ללא תחכומי מחשב מוכיחים שהוא היה אדריכל גאון ובעל נפש של אמן.

 

 

 

הצפייה בסרט החזירה אותי 15 שנים לאחור, אז הוזמנתי על ידי הבעלים הנוכחיים הגרים בביתו הפרטי של מנדלסון אותו בנה בשנת 1931 לאשתו לואיז כש"בניין ודיור" היה המגזין היחיד בעולם שהורשה להיכנס לבית לצלם אותו. הבית המפואר שעבר ידיים רבות, מהמפקדה הבריטית ששהתה בברלין, דרך מפלגת השלטון הגרמנית ואחרים השחיתו והרסו את פנים הבית כשהדייר הנוכחי רכש את הבית לפני שנים מתוך מגמה לשחזר אותו ולהחזירו למראה המקורי ככל האפשר. הדייר, ששמו נשמר בסודיות מוחלטת, עשה מלאכה נהדרת תוך שהוא חוקר ומדייק בפרטים  ובסופו של דבר נראה הבית היום קרוב ביותר למראה המקורי שלו. חוץ מדבר אחד – האישיות של מנדלסון ורעייתו שחסרים כל כך במקום.

 

מנדלסון, שהיה אדריכל מבוקש מאוד ואהוב בברלין של לפני מלחמת העולם השנייה, השאיר את חותמו בלא מעט מבנים, למרות שבחלקם שמו הוסר יחד עם שמות היהודים להם בנה, כמו משפחת שוקן. אחרי שנאלץ, בשנת 1933, לברוח מאימת הנאצים הוא הגיע ארצה לאור הזמנתו של חיים וייצמן והדבר הראשון שבנה כאן היה ביתו של הנשיא הראשון ברחובות. כשהחליט להישאר בארץ רעייתו הצטרפה אליו והם חיו בתחנת הרוח בירושלים כשהוא המשיך לבנות בארץ את הספרייה והבית של משפחת שוקן בירושלים, המרכז הרפואי הדסה בהר הצופים, בית חולים רמב"ם בחיפה, בנק אנגלו פלשתין ואפילו הכין תוכנית מקיפה לאוניברסיטה העברית בירושלים. אולם אדריכל אחר נבחר. אכזבתו הגדולה הייתה אחת מבין יתר הסיבות שבגללן הוא החליט לעזוב את הארץ לטובת חיים בארצות הברית. 

 

 

אז נכון שבזמן הצפייה בסרט הייתה לי תחושה מסוימת של היכרות עם האדם המיוחד שמוצג דרך מכתביו ושרטוטיו אבל גם ללא הקשר האישי העקיף לביקור שלי בביתו אני ממליצה בחום רב על הסרט,שעשוי בטוב טעם, עניין רב, קצב נכון, שילוב מדהים בין צילומי ארכיון ועובדות עכשוויות, ראיונות עם אנשים שנקרו בדרכו של מנדלסון ואחרים שחוקרים את עבודתו, קריינות נעימה ועניינית ולבסוף גם ריאיון קצר עם נכדתו של מנדלסון, שלא כל כך יודעת מה לעשות עם האוצרות שנשארו אחריו – אלו שנשמרו בקפדנות על ידי אשתו שהעריצה אותו ועזרה לו להיות מי שהיה.